פסק-דין בתיק ת"א 1337-05

כתב התביעה והצדדים להליך

1.         התובע, אלעלי מערוף, הגיש תביעה כספית על סך 2,291,494 ש"ח. התובע, אשר היה מיוצג בתחילת ההליך על ידי עו"ד אלעלי, ייצג את עצמו במהלך ההליך. בהתאם לכתב התביעה המתוקן, התביעה הוגשה כנגד חברת שיש ואבן הצפון בע"מ (להלן: הנתבעת) וכנגד עותמאן סעיד, סמיח ואדיב (להלן: הנתבעים), אחים שהם בעלי מניות ונושאי משרה בנתבעת. לטענת התובע, ביום 24.2.89 או במועד סמוך לו, נחתם הסכם בינו לבין הנתבע 2 ואדם נוסף בשם קאסם סנעאללה (להלן: קאסם) לפיו סוכם שהוא יהיה שותף במבנה, במקרקעין ובציוד של המפעל שהיה בבעלותו של התובע והיה בכינוס נכסים במועד דאז. התביעה שבפניי עניינה חלקו של התובע בפירות השותפות, אשר חולקו לאורך השנים, לרבות נכס המקרקעין, שהושכר עד למועד הגשת התביעה. הנתבעים, בכתב הגנתם, אינם מכחישים את חתימת ההסכם אך טוענים כי התובע לא מילא את חלקו בו. עוד הועלתה טענת התיישנות שהתקבלה ביום 30.6.10 אך ביום 12.7.11 קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדון בתיק לגופו, בטרם מתן החלטה בנוגע לטענת ההתיישנות.     

עמדות הצדדים בתצהיריהם

2.         התובע בתצהירו טען כי חברת עותמאן יחד עם חברת קאסם סנעאללה ושות' בע"מ הגישו ביום 23.6.89 הצעה בסך 360,000 ש"ח לכונס הנכסים לרכישת הציוד והזכויות במקרקעין ובמבנה של חברת מ.מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ שהיתה בבעלותו (להלן: ההצעה). נטען כי ההצעה היתה כפופה לקבלת הלוואה בסך 250,000 ש"ח מהבנק לפיתוח תעשייה והיתה כפופה לכך שלאחר אישור ההצעה יהיו שתי החברות רשאיות לרשום את ההסכם על שם כל חברה או אישיות משפטית שיוחלט עליה. נטען כי ביום 24.2.89 נחתם הסכם שותפות (להלן: הסכם השותפות) בין התובע לנתבע 2 ולמר קאסם סנאללה (להלן: קאסם), כאשר בהתאם להסכם השותפות סוכם שהתובע יהיה שותף במבנה, במקרקעין ובציוד של המפעל שהיה בבעלותו לאחר רכישתו כאמור. נטען כי בהתאם להסכם התחייבו הנתבע 2 וקאסם למכור לתובע שליש מהזכויות במפעל, לרבות המקרקעין (סעיפים 1 ו-2 להסכם). לטענת התובע, ההסכם אפשר לנתבע 2 ולקאסם לרכוש את המפעל במחיר נמוך והעברת שליש לרשותו בהתאם להסכם היתה תמורת הסכמתו לרכישה וביטול תביעה למכירת המפעל במסגרת ת"א 900/88 כנגדם. לטענתו, עוד סוכם כי התובע ישלם את חלקו- שליש מסכום ההשקעה מתוך הרווחים ומשכורת שיקבל תמורת עבודתו במפעל או מכל מקור אחר. נטען כי הוסכם שחלקו ירשם רק לאחר גמר התשלום כאמור (סעיפים 3 ו-4 להסכם). עוד נטען כי החברה הוקמה, ההלוואה התקבלה והציוד הועבר לרשות הנתבעים.

באשר לטענת ההתיישנות, טען התובע כי המסמכים הועברו לרשותו רק בחודש אפריל שנת 2002 ולפיכך לא יכול היה להגיש את תביעתו טרם המועד הנ"ל. התובע טען בתצהירו כי אין בהסכם השותפות תקופה מוקצבת במסגרתה עליו לשלם את חלקו בשותפות היות והשותפות עדיין קיימת ומניבה פירות. לטענת התובע, בהתאם להסכם השותפות הוא שילם את מלוא חלקו בשותפות הן בכך שחזר בו מתביעתו בתא 900/88 והסכים לביצוע המכירה  והן בהשקעתו במפעל בציוד הפרטי שהיה ברשותו והוערך בסך כולל של כ-40,000 ש"ח. נטען כי השקעה זו אושרה על ידי עו"ד נאסר סנעאללה. עוד טען התובע כי השקיע את משכורתו בשנים 1990 ועד סוף חודש מאי 1991 בסך כולל של 25,136 ש"ח עת עבד במפעל בשותפות. התובע טען כי אם תתקבל הטענה לפיה הסכם השותפות לא קויים, אזי לא ברור מדוע הנתבע 2 לא שילם עד היום את השליש שלו בסך כולל של כ-88,000 ש"ח כמתחייב בהתאם לסעיף 6 להסכם השותפות. נטען כי השקעת התובע גבוה מהשקעת הנתבעים, בין היתר מאחר ובשנת 1993 הנתבעים מכרו את המכונות והציוד שהיה במפעל ומהכספים שקבלו מהמכירה הנ"ל סילקו את ההלוואה שמימנה את רכישת המפעל. נטען כי לתובע מגיע שליש מתמורת המכירה. נטען כי בהתאם לנסח טאבו משנת 2007 המקרקעין והמפעל רשומים על שם החברה שהיתה בבעלות התובע. עוד נטען כי עד שנת 2006 המועצה המקומית דרשה מהתובע תשלום בגין הארנונה והמנהל דרש ממנו חוב בגין דמי חכירה.

לטענת התובע, בשנת 1993 מכרה החברה ציוד שהיה במפעל בסך 230,000$ ומתוך הסכום שהתקבל החזירה את ההלוואה בסך 130,000$. נטען כי התובע זכאי לשליש מסכום היתרה, דהיינו, 100,000$ המהווים 237,933 ש"ח. עוד נטען כי הנתבעים המשיכו להחזיק במפעל ומקבלים דמי שכירות בסך 12,000 ש"ח לחודש. נטען כי עבור השכרת המפעל זכאי התובע לסך של 1,003,758 ש"ח. נטען כי הנתבעים מכרו מלגזה, שהיוותה רכוש פרטי של התובע ללא רשותו, שעלותה היתה כ-9,000$, בסך של כ-5,000$ ובגין כך נותרו חייבים לתובע סך כולל של כ-57,043 ש"ח. לטענת התובע, הנתבעים קבלו ממנו פסי מנוף שהיו רכושו הפרטי ולא חל עליהן צו הכינוס בשווי של כ- 15,000$ ולפיכך נותרו חייבים לו סך של כ-195,635 ש"ח. לטענתו, הפסים הנ"ל הורכבו על ידי הנתבעים על גבי עמודים הצמודים למבנה לאחר השכרתו וניתן לראותם במקום. לטענת התובע, עם כניסת הנתבעים למפעל, הוא מסר לרשותם גושי אבן ושיש חתוך שהיו רכושו הפרטי ולא חל עליהן צו הכינוס בשווי של כ- 50,000$ המהווים סך של כ- 324,437 ש"ח. בגין עבודתו במפעל טען התובע לסך כולל של 472,688 ש"ח.

נטען כי תיק הפש"ר משנת 1996 נפתח נגד התובע לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של עו"ד סנעאללה ולאחר שאיים על הנתבע 2 בנוגע לחלקו בשותפות. נטען כי תיק הפש"ר נפתח על מנת למנוע ממנו את היכולת להגיש תביעה. נטען כי הנתבעים לא פעלו למימוש פסק הדין משך תשע שנים היות שידעו כי מגיע לתובע סכומים העולים על סכום פסק הדין. לטענת התובע, קאסם ואחיו שהם בעלי מניות בנתבעת 1 הכירו בו כשותף וחתמו לו על שטרי העברת מניות. נטען כי הנתבע 2 מתחמק מתשלום חובו והעביר לאחיו אדיב עותמאן את מניותיו לאחר מועד הגשת התביעה דנן. נטען כי לאחר שהתובע פנה לרשם החברות ביום 15.12.05 נמסר לו שהחברה - הנתבעת 1 נמחקה ברשם החברות ביום 7.12.1990. נטען שלאחר שנודע לתובע על הזיוף כאמור והעברת המניות הוגשה על ידו תלונה במשטרת ירושלים. נטען כי הנתבע 2 הצהיר בשאלון ביום 13.11.05 הצהרה כוזבת לפיה העביר מניות לאחיו וכי החברה עדיין פעילה. לטענת התובע, התברר כי תיקה של החברה בשלטונות המס סגור מיום 31.12.01. נטען כי אין לאפשר לנתבעים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ויש לייחס את חובותיה לנתבעים באופן אישי. נטען כי ברשות הנתבעת 1 פירות מניבים עד היום ויש לראות בה חברה פעילה. התובע צירף לתצהירו שיקים אשר שולמו לאחרונה לנתבע 2 על חשבון דמי השכירות של הנכס. נטען כי התובע הוא היוזם והחוכר של הנכס מול מנהל מקרקעי ישראל והוא זה אשר בנה את המפעל ולא החברה.

3.         תצהיר נוסף הוגש מטעם התובע על ידי סנעאללה מאזן, שעבד אצל חברת מ.מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ, משך כ-10 שנים כמנהל עבודה במחצבה עד שחדלה להיות פעילה ואז עבר לעבוד אצל הנתבעת 1 במשך כשנתיים- שלוש באותה עבודה ומחצבה. לטענתו, הכלים עימם עבד במחצבה, כמפורט בתצהירו, לרבות גושי האבן, ששימשו אותו בעבודתו אצל התובע, שימשו אותו בעבודתו אצל הנתבעת 1. עוד נטען כי משיחה עם עו"ד סנעאללה ידוע לו שהתובע הינו שותף במפעל ובמקרקעין בשליש (33%) עם קאסם והנתבע 2.

4.         תצהיר נוסף הוגש מטעם התובע על ידי אעמר מוסטפא שעבד אצל הנתבעת בשנת 1989 בחודש אוקטובר או נובמבר. לטענתו, במפעל היתה מלגזה מסוג "קטרפילר" עימה עבד לצורך העברת גושי אבן מחצר המפעל לתוכו לשם עיבודם ללוחות שיש. הוא עוד טען, כי בתוך המפעל ובחצר היה שיש חתוך וגושי שיש רבים מסוג חברוני ותרשיחא.

5.         תצהיר נוסף הוגש מטעם התובע על ידי סנעאללה אחמד סנעאללה. לטענתו, בשנת 1987 סיים לעבוד אצל חברת מ. מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ שהיתה בבעלות התובע. נטען כי במפעל היתה מלגזה מסוג "קטרפילר" ובתוך המפעל ובחצר היו הרבה גושי אבן ושיש חתוך מסוג חברוני ותרשיחא. עוד נטען כי בחצר המפעל היו פסי מנוף חדשים.                   

6.         הנתבע בתצהירו טען כי ביום 1.4.93 הגיש ביחד עם שלושה מאחיו תביעה כנגד התובע. לטענתו, בהתאם לפסק הדין שם חויב התובע לשלם לו ולשלושת אחיו סכומים אשר ניתנו לו בחודשים אפריל-מאי בשנת 1986 ונחשבו כהלוואה פרטית, לאחר שלא נכנסו כשותפים באותה חברה אותה ניהל בהתאם לפסק הדין. לטענתו, לאור הקושי בגביית הכספים שנפסקו לטובתם במסגרת פסק הדין, הגישו בקשה להכריז על התובע כפושט רגל. הנתבע ציין כי הבקשה הוגשה כשנה ושלושה חודשים בטרם הוגשה התביעה. נטען כי כתב התביעה בהליך דנן הוגש כניסיון להדוף את הכרזתו של התובע כפושט רגל.

הנתבע הפנה בתצהירו לתצהיר שהגיש התובע ביום 10.9.96 במסגרת הליכים בבית המשפט העליון שם הודה התובע בסעיף 4 שאין לו כל זכות שהיא בחברה שנמכרה וכי אין לו כל הכנסה ורכוש. בנוסף, נטען שהתובע ציין שם שעבד חודש אחד בלבד, בניגוד לתביעה דנן במסגרתה הוא טוען שעבד משך שנה וחצי והעניק לחברה רכוש רב.

הנתבע העלה טענת התיישנות והעדר עילה. לטענתו, התובע יכול היה להשיג את המסמכים עוד בתחילת שנות ה-90 היות והיה מיוצג על ידי עו"ד דאוד שמשרדו היה משותף עם משרדו של עו"ד סנעאללה. נטען כי במהלך ניהול ההליך בנצרת לא העלה התובע טענה כנגד ההסכם משנת 1989. נטען כי עו"ד סנעאללה הינו קרוב משפחתו של התובע ולפיכך יכול היה להשיג את המסמכים בקלות. לטענת הנתבע, הוא אינו מבין מדוע קאסם סנעאללה חתם ביום 10.8.04 על העברת מניותיו לתובע. הוא טען בהקשר זה, כי ההעברה זו אינה מחייבת אותו. עוד ציין כי אינו מבין מדוע נעשתה רק בשנת 2004, לאחר שהחברה נמחקה ברשם החברות. לטענת הנתבע, נודע לו על ההעברה רק בשנת 2007. הנתבע טען כי אחיו- הנתבעים לא היו צד להסכם משנת 1989 ולא ברור מדוע הם נתבעים בהליך דנן. נטען כי בטרם חתימת ההסכם מיום 24.2.89 הלוו הנתבעים לתובע כספים בגינם ניתן פסק הדין בנצרת.

נטען כי לאחר שהתובע הוכרז פושט רגל ומתוך יחסי קירבה, חבר הנתבע לסנעאללה על מנת לרכוש את החברה מכונס הנכסים. לטענתו, הוסכם כי אם יוכל התובע לגייס כספים או יעבוד עימם, יוכל לרכוש שליש מהזכויות בחברה. הנתבע דחה את טענתו של התובע לפיה הוסכם כי העברת שליש הזכויות בחברה תועבר לו תמורת ויתור התנגדותו בתיק הכינוס וציין כי אין לטענה זו זכר בהסכם משנת 1989. נטען כי התובע התנגד למכירה ורק לאחר שהמחיר הועלה הם רכשו את הזכויות. נטען כי התובע עבד במפעל 3 חודשים בלבד והכנסתו לא נזקפה ע"ח רכישת הזכויות. נטען כי לחברה לא היו רווחים ולאחר כשנה הם מכרו את כל הציוד על מנת לשלם את חובותיה ונותר רק הנכס להשכרה. נטען כי הנתבע וסנעאללה שילמו כספים מכיסם להשלמת התמורה והפעלת החברה. הנתבע הכחיש העברת ציוד פרטי כלשהו על ידי התובע. הנתבע טען כי התובע, שדאג לחתימת ההסכם ב-1989, ידע שכל הציוד המצוי ברשימה של הכונס שנכלל ברשימה אינו נכון וכי הוא השאיר ציוד נוסף. נטען כי סוקר מטעם הכונס הופיע במפעל ורשם את כל הציוד והרכוש של החברה. הנתבע דחה טענה של השארת הציוד בנאמנות. נטען כי מטענתו של התובע לפיה המכונות נמכרו לשם פרעון הלוואה ניתן ללמוד על הודאתו כי העסק כשל ולא היה רווחי. הנתבע הכחיש שהתובע נתן לחברה רכב ומכונה של קומפרסור. הנתבע טען שאיננו מבין מדוע כתוצאה מהחזרת ההלוואה יש לזכות את התובע בשליש ממחיר המכירה. הנתבע טען כי לתובע אין זכות בקבלת חלק מדמי השכירות שכן הוא אינו שותף בחברה. עוד ציין הנתבע בתצהירו כי התובע לא דרש סכום כלשהו מקאסם סנעאללה ועובדה זו תמוהה. נטען כי החברה נמחקה בשל אי תשלום אגרה ואין הדבר רלוונטי למהות התביעה. הנתבע טען כי העברת המניות לאחיו נעשתה בטרם הגשת התביעה ומשיקוליו השמורים עמו. נטען כי התצהירים שהומצאו על ידי התובע הינם של קרובי משפחתו וכי כל הציוד נרכש מהכונס כפי שהיה בפועל. נטען כי מדובר בתביעה קנטרנית ובלתי מבוססת.          

עדויות הצדדים

7.         התובע בעדותו אישר שניתן כנגדו פסק דין בבית המשפט בנצרת אך טען כי עליו להוכיח כי נעשה זיוף (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.3.10 ש' 21-28). התובע אישר כי בינו לבין עו"ד סנעאללה ישנה קירבה משפחתית וכי הוא ישב עם עו"ד דאוד שייצג אותו בערעור באותו המשרד (עמ' 3 ש' 6-14). לטענתו, עו"ד סנעאללה שהחזיק במסמכים טען שעבר משרד ואינו מוצא אותם (עמ' 3 ש' 24-26). התובע בעדותו טען כי העלה במסגרת ההליך טענה לפיה ההסכם משנת 1989 קיים אך לא ידע להציג מסמכים התומכים בטענתו (עמ' 4 ש' 10-19). לשאלה מדוע לא ביקש לזמן את עו"ד סנעאללה לעדות השיב כי לו היה פותח פה לא היה נמסר לו דבר (עמ' 5 ש' 19-20). התובע בעדותו דחה את טענת ההתיישנות וטען כי לא היו בידיו המסמכים. עוד טען כי אין התיישנות לגבי שותפות בעל פה או בכתב (עמ' 6 ש' 8-17). התובע אישר כי קיבל לידיו את המסמכים בשנת 2002 אך הגיש את התביעה רק בשנת 2004 היות וניסה לפנות לנתבעים בדרכי נועם (עמ' 6 ש' 20-29). התובע אישר כי הליך פשיטת הרגל היה בטרם מועד הגשת התביעה דנן (עמ' 7 ש' 22-23). התובע נשאל בעדותו מדוע לא ציין בתצהיר שהוגש לבית המשפט העליון שהינו צד להסכם ועל פיו יש לו זכויות והשיב שלא היו בידיו המסמכים (עמ' 8 ש' 28- עמ' 9 ש' 5). התובע שלל את הטענה לפיה קרוביו מרחמים עליו לנוכח מצבו הכלכלי היום וטען כי דובר במפעל גדול ורווחי וכי קרוביו רימו אותו (עמ' 9 ש' 22-31). התובע טען שאין שבוע שבו לא ניסה להוציא את המסמכים מעו"ד סנעאללה ואף השתמש בעו"ד דאוד לצורך כך אך ללא הצלחה (עמ' 10 ש' 22-23). כאשר נשאל התובע האם שילם כסף על מנת להיכנס כשותף השיב כי לא ידע בשנת 1988 כי מגישים הצעה נמוכה ולפיכך נתן להם ציוד, חומר גלם, שיש חתוך וכו' היות וחשב שהמחיר הוא גבוה יותר מההצעה (עמ' 10 ש' 28-עמ' 11 ש' 2). כאשר הופנה התובע לסעיף 3 להסכם שם צוין כי עליו לשלם כסף ונשאל האם שילם, הוא השיב-" לא היה לי זמן מוגדר במידה ואני צריך לשלם. שלמתי ונתתי משאית, ציוד. גם שיש, גם מלגזה. העריכו אותם ב-40,000 ש"ח". לטענתו, הוא שותף מהיום הראשון שהחברה הוקמה ותובע כסף הן מהחברה שהיתה צד להסכם והן מהשותפות (עמ' 11 ש' 9-19). התובע ציין כי אינו תובע את סנעאללה היות ואין לו כסף לתבוע אף אדם (עמ' 11 ש' 20-30). בהמשך ציין שאינו רוצה לקלקל את היחסים בין בנו לחמו (עמ' 12 ש' 1-3). כאשר נשאל התובע האם הוא רואה עצמו כשותף או שהינו מבקש מבית המשפט לעשותו שותף השיב- " אני שותף. שלמתי כל מה שצריך לשלם". התובע נשאל בעדותו כיצד תשלום בסך 40,000 ש"ח מקנה לו שליש והשיב-" הם קנו את המפעל ב-360,000 ש"ח לקחו הלוואה 250,000 ו-110,000 שקל הם שלמו. זה היה הסכם בינינו, מה שהם לוקחים הלוואה יהיה על חשבון, מה שהם נותנים באופן אישי אני צריך לשלם. גם את המשכורת שאני הייתי אמור לקבל נתתי על החשבון" (עמ' 12 ש' 29- עמ' 13 ש' 3). התובע טען כי עבד 8 חודשים והכחיש שקיבל את המשכורת לידיו (עמ' 13 ש' 4-9). התובע טען כי פרש כעובד שכיר אך לא פרש מהשותפות (עמ' 13 ש' 18-20). כאשר נשאל בהמשך לגבי הסכסוך עם הנתבעים ומדוע לא הגיש תביעה למתן חשבונות השיב- " אני לא יכול להגיש על זה שאני עבדתי במפעל. יגידו שאני שכיר ולא שותף. אני צריך באמצעים מקוריים רלוונטיים שיעידו על השותפות שלי" (עמ' 13 ש' 21-26). התובע הכחיש שהרכוש שהותיר לא היה בעל ערך כלכלי (עמ' 14 ש' 3-13). התובע אישר כי לו לא היה מדובר בקרוב משפחתו והיה לו כסף, היה מגיש תביעה כנגד סנעאללה (עמ' 15 ש' 1-2). התובע הכחיש שנמכר חלק מאדמת המפעל לסנעאללה ולנתבע 2 בטרם העסק הסתבך (עמ' 5 ש' 29- עמ' 16 ש' 7). התובע הופנה בעדותו לנספח 7 לתצהירו וטען כי מדובר במסמך שנחתם אחרי שנת 2002 בכתב ידו של סנעאללה. נטען כי המסמך אינו נושא תאריך לאור קרבתם המשפחתית (עמ' 17 ש' 23- עמ' 18 ש' 21). התובע לא ידע לאשר מתי נכתב המכתב (עמ' 18 ש' 22-28). התובע נשאל בעדותו מדוע פנה למס הכנסה רק בשנת 2007 ולא כבר בשנת 1991 והשיב כי היה צריך הוכחות (עמ' 20 ש' 3-5). כאשר נשאל כיצד הוא תובע בגין כל השנים לפי אותו רווח השיב התובע כי תביעתו מבוססת עבור חלקו בשכירות של המפעל וכן בגין כל מה שהשקיע ורווחי המפעל (עמ' 20 ש' 18-21). התובע נשאל בעדותו האם הוא תובע את החברה שלו, שעה בה סנעאללה חתם לו על העברת המניות באופן בו הוא לכאורה בעלים של 16% ממניותיה והשיב-" אני הייתי שותף בחברה ואני תבעתי את ההכנסות שמגיע לי מהחברה" (עמ' 21 ש' 3-8). התובע אישר כי התצהירים התומכים בתביעתו ניתנו על ידי קרובי משפחתו (עמ' 21 ש' 14-17), כאשר לטענתו פנה למי שהיה בעל תפקיד במפעל עד למועד סגירתו (עמ' 21 ש' 18-22).    

8.         העד סנעאללה אחמד סנעאללה אישר בעדותו כי היו גושי אבן חברוני ועצמוני וכן שיש חתוך בחצר המפעל וכן בתוך המפעל. עוד אישר כי בתקופה בה עבד בחברת מ. מערוף היתה מלגזה וכן מפסים למנוף חדשים (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 23.2.12 ש' 12-15). העד אישר כי המלגזה נרכשה על ידי התובע ושימשה כחלק מהמפעל (עמ' 10 ש' 25-26). העד אישר כי הינו קרוב משפחה של התובע (עמ' 11 ש' 4-5).

9.         העד סנעאללה מאזן אישר כי עבד בחברת מ.מערוף ואח"כ בחברת שיש ואבן הצפון (עמ' 12 ש' 17-18). העד אישר כי היתה משאית אחת שניתנה על ידי התובע אך לא ידע למסור פרטים לגביה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 25- עמ' 13 ש' 2). העד אישר כי הינו קרוב משפחתו של התובע (עמ' 13 ש' 24-27).

10.        העד עמאר מוסטפה כמיל טען כי עבד עבור חברת שיש ואבן הצפון שנה או שנה וחצי, כאשר לפני כן עבד אצל חברת התובע כ-7-8 שנים (עמ' 14 ש' 4-9). העד אישר כי הינו קרוב משפחה של התובע וציין כי בניגוד לטענת הנתבע, הם השתמשו בגושים ובשיש (עמ' 14 ש' 22-25).